תקציר המבוא:

אודות המחבר

המחבר כותב על תולדות אביו ולאחר מכן על קורותיו בשואה, מגיוסו לפלוגות העבודה בהונגריה ועד לגירושו לאושוויץ ומשם למחנות כפייה גרמניים.

המבוא:

(עמוד א)
פתח הבית והאוהל
יתברך המציל וישתבח הפודה, תבענה שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, דבר אין בפי ובלשוני מלה, מה אשיב לה' על כל הטובה, שהצילני ממות לחיים ומשעבוד לגאולה, ואמרתי בלבבי להביא קרבן תודה, להדפיס ולהוציא אורה ספר הקדוש מנוחת אשר מנורה הטהורה, חלק ראשן על סוגיות הש"ס ודברי אגדה, מא"א זקני הגה"ק מאור הגולה, מרן רבינו אשר אנשיל הלוי יוננרייז, זכר צדיק וקדוש לברכה, שהי' אבדק"ק טשענגער ושפט את ישראל ארבעים שנה, וכיום עברו כבר שמונים שנה מעת שנדפס לראשונה, ואין בנמצא רק א' בעיר ושנים במשפחה. ורצון צדיק הי' להפיצו חוצה, לזכר זוגתו התמימה כמפורש בהקדמה. לכן אמרתי לאדפוסי אדרא. ולמלא פני תבל תנובה.
וסיפחתי חיבור לטהרה. הוא הספר בית אשר ואוהל שרה, על שם אבותי הקדושים שיצאה נשמתם בטהרה, ואין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם לזכירה, והוא מכיל תולדות, תורות וקורות אבוה"ק שרפי מעלה, רועי ישראל שבעה, הלא המה:
א) רבינו המחבר, הוא אא"ז הגה"ק מרן אשר אנשיל הלוי יונגרייז, אבד"ק טשענגער.
ב) חותנו הוא הגה"ק מרן מאיר פאפער, הנקרא ר' מאיר אלמאשער, אבדק"ק בוקארעסט ואח"כ מאטערסדארף.
ג) בן המנוחת אשר, ה"ה אא"ז הגה"ק מרן ר' אברהם הלוי יונגרייז, ממלא מקום אביו ברבנות בטשענגער.
ד) תולדות אא"ז הגה"ק מרן ר' מרדכי בנעט, אבדק"ק ניקלשבורג וכל מדינת מעהרין.
ה) בנה הוא אא"ז הגה"ק מרן ר' ישעי' בנעט, אבדק"ק קאלוב, בן הגה"ק מהר"ם בנעט הנ"ל וחתן אא"ז הגה"ק בעל שמן רוקח.
ו) אא"ז הגה"ק מרן ר' אלעזר לעוו, מחבר ספרי שמן רוקח ושאר ספרים, אב"ד בכמה ק"ק ולבסוף בק"ק סאנטוב ושם מנו"כ.
ז) חתן הגה"ק מרן ר' ישעי' הנ"ל, הוא אא"ז הגה"ק מרן ר' אברהם יצחק גליק, אבדק"ק טאלטשווא, מח"ס שו"ת יד יצחק ובאר יצחק על הש"ס, שהי' חותן אא"ז הגה"ק ר' אברהם הלוי הנ"ל, כולם אהובים וברורים זכרם לברכה. נשמותיהם בגנזי מרומים לחיי עלמא.
בני הב' המופלג יצחק דוב נר"ו העירני, כי ספר בית אשר אוהל שרה עולה כמנין שמי ושם אבי זצ"ל אלעזר אריה בן הר' אשר אנשיל זצ"ל.
בראשית הדברים עלי החובה, מצות כיבוד אב ואם לקיימה, מקצת שבחים אספרה, ובפתח השער אציגה.
אדוני אבי מורי ורבי הגה"ק מו"ה ר' אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד דק"ק טשענגער הי"ד זצ"ל, נולד לערך שנת תרל"ה, לאביו הוא הגה"ק ר' אברהם הנ"ל, ונקרא על שם אא"ז המחבר הגה"ק בעל מנוחת אשר, שנסתלק ה' כסליו בשנת תרל"ד. ויהי לילד שעשועים לאביו, ונתגדל ג"כ על ברכי זקנו הגה"ק מרן אברהם יצחק גליק זצוק"ל אבדק"ק טאלטשווא. אמנם קיים בעצמו הוי גולה למקום תורה, ונעשה לתלמיד חביב לרבו הגה"ק ר' משה הרש פוקס זצ"ל אבדק"ק גראסווארדיין, ואח"כ לדודו הגה"ק ר' יהושע ברוך רייניץ אבד"ק טשעטשאוויץ, ואח"כ נתעלה בקודש אצל זקני הגה"ק מטאלטשווא, ושימש תחת ידו כמה שנים, ולעת זקנתו נתמנה במקומו בדיינות, לדון ולהורות ולדרוש מדי שבת בשבתו, וחיבה יתירה נודעת לו ממנו. ישנם תחת ידי התרות הוראה מרבותיו הללו, שמפליגים בגודל שבחו עוד מימי בחרותו, כמו הגה"ק אבדק"ק טשעטשאוויץ, שהי' גאון מופלג ומפורסם בדורו, וכותב עליו בין השאר: "אשר עוד בבחרותו כאשר למד בבית מדרשנו הי' מופלג מכל הבחורים הן בחריצות והן בבקיאות".
בפטירת אביו הגה"ק מרן מוהר"ר אברהם הלוי זצ"ל, אב"ד טשענגער, בי"ט סיון תרס"ד, שנאספו שם להספידו כל גדולי הדור, נתנו כתר הרבנות על ראש בנו, הוא אאמו"ר, באמרם, ברוך ה' שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש וכו' נאה דורש ונאה מקיים (חגיגה י"ד), וכל העם עונים אחריהם מקודש.
ארבעים שנה ישב על כסא הרבנות בטשענגער, משנת תרס"ד עד שנת תש"ד (גם אבותיו הקדושים שפטו את ישראל ארבעים שנה). והנהיג את עדתו בשלום ובמישור על מי מבועי התורה והיראה. דרוש דרש לפניהם תמיד בקול חוצב להבות אש קודש, בהתעוררות לתשובה לאהבה וליראה את השם הנכבד והנורא. דבריו ירדו חדרי בטן. כי הי' חכו ממתקים וכולו מחמדים. אליו יתאספו עדרי צאן קדשים בחורי חמד להשקותם מנחל עדניו וממתק פריו.
אאמו"ר מילא מקום אבותיו גם במדותיהם, בהתמדתו ושקידתו על התורה ועל העבודה, יומם ולילה כחשיכה כאורה, במיעוט שיחה ובמיעוט שינה. בשבת קודש לא שח רק לצורך גדול ובלשון הקודש דוקא. הגם שהי' מדוכא ביסורים לא פסק פומי' מגירסא והתפלל תמיד בהתלהבות ובדביקות עצומה, ותמיד צהלתו בפניו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות.
צדקת פזרונו בישראל אין לשער ולספר, כי מילא מקום אבותיו במדת החסד והשלום בתכלית השלימות. העניק והיטיב מטובו לאחרים ביד רחבה וברוח נדיבה ולעצמו הסתפק במועט, וקיים מאמרם: ויהיו עניים בני ביתך, וכמו שכתוב באלשיך הק' עה"פ מאשר שמנה לחמו, גם בפת לחם הסתפק להשביע רעבונו, אבל והוא יתן מעדני מלך, לאחרים השפיע מכל טוב כיד המלך.
וכשם שהי' אב לעניים וליתומים בגשמיות, כן השתדל להיטיב מצבם הרוחני ועושה ומעשה לטובתם, כמאחז"ל הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. וכן מדת השלום היתה לו למנה, כי התרחק מכל דבר שהי' יכול לצמוח ממנו איזו מחלוקת. אמנם כל מעשי צדקותיו ודרכיו בקודש עשה בהסתר וקיים והצנע לכת עם אלקיך. כמה פעמים ראיתי שלוה סכומים גדולים ליתנם לנצרכים באופן שלא נודע לאיש.
ולדוגמא זכור אזכור עובדא אחת בעת חלה את רגליו וסבל הרבה מתחלואי רעוומאטיזם והוכרח עפ"י ציווי הרופאים לנסוע למקום הרחצה, ומחמת חסרון כיס, כי פיזר כל אשר לו לעניים, לא הי' לו לכסף מוצא. כאשר נודע זה לראשי הקהל הביאו לידו סך ד' מאות זהובים, ואנשי החברא קדישא נתנו ג"כ כסכום הזה. כשהי' כבר מוכן לנסיעה, בא איש נכבד וסיפר לו צרתו, כי הנושים רוצים לקחת כל אשר לו וצריך הוא לסכום גדול לשלם את חובו. אאמו"ר לא חשב הרבה ונתן כל הסכום שקיבל ליד האיש, והלה הביא את כלי כספו למשכנם ביד אאמו"ר. ויהי כאשר נודע הדבר לאנשי הקהל חרה להם מאוד, כי הלא הם נתנו הכסף לתכלית רפואת רבם ולהבריאו מחולי רגליו (כנראה שאאמו"ר דרש מחז"ל את כל היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, שבזכות, שיתן ממונו צדקה לאחרים תתרפאנה רגליו). ולבסוף בא האיש הנ"ל לאאמו"ר בבכי' להחזיר לו את משכונו, ואאמו"ר החזיר לו את הכל. ואמר לי, שמתחלה כבר ידע שכן יהי' לבסוף, אבל מה הי' לו לעשות אחרת.
בעת ביאתי בחזרה לק"ק טשענגער לאחר החורבן הנורא אשר קרה לכל בית ישראל והי' העולם שרוי בצער, אשר אין להעריך ולשער, וכל אחד הי' עדיין מתו מוטל לפניו, ואני הגבר ראיתי עני עמי, שה פזורה נדחה, אובד עצות כלאחר יאוש ח"ו, ורפו ידיהם לצאת בארצות החיים להקים משפחות ולעסוק במשא ומתן ולשלוח במסחר ידיהם, ובאתי בדברי חיזוק לעוררם ולעודדם. ואמרתי על מאמר חז"ל (שבת ל'): שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה, שלחו לי' חתוך נבילה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו.
דהנה איתא בשמות רבה (פי"ב) עה"פ וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא, כך הן הרשעים כל זמן שהן בצרה הם מכניעים עצמן, משהצרה עוברת חוזרין לקלקולן וכו' אף פרעה עשה כן, וירא פרעה וגו' ויוסף לחטוא.
ובזה ביאר מהו' הגה"ק ר' יהודא אלטמאן זצ"ל אב"ד טשאסה הפסוק בתהלים ל"ו : און יחשוב על משכבו יתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס - דכל רשע בבוא אידו עושה חשבון על מעשיו ואומר: רק עתה יעזור לי הקב"ה ואז איטיב דרכי, וכאשר קם ממטתו הוא שב לדרכו הרעה, וזהו און יחשוב, אבל רק בעת על משכבו, כשנופל על ערש דוי, אמנם כאשר יתייצב, אז מיד על דרך לא טוב, וחוזר לסורו כמו שהי' מקדם, והטעם רע לא ימאס, כי לא הי' ממאס הרע גם כשהי' על משכבו, רק ע"י שהי' מדוכא ביסורין עשה חשבון עוונותיו מיראה ופחד, כמ"ש המדרש הנ"ל.
וכן בימינו אלה, הרשעים הארורים ימ"ש המיתו את אבותינו הקדושים ושרפום חיים על קידוש שמו יתברך, וגם קבר וציון לא נשאר לנפשותיהם הטהורות. שנוכל עכ"פ להשתטח על קבריהם, שיתפללו
(עמוד ב)
בעדנו, שארית עם ישראל - והגם שהם מראים איזה סימן הכנעה וחרטה, הוא רק לפנים, מחמת שנשפלו וניטל מהם כחם ויכולתם ואין בידם כעת להתנפל עלינו, אבל באמת שבע תועבות בלבם, ואם כי חציהם השכירו מדם ישראל בכ"ז לא הרוו צמאונם ובמסתרים עדיין אורבים לנו ועומדים הכן להוסיף לעשות כתועבותיהם.
וזהו שהמליצו בדבריהם: אבא מת ומוטל בחמה, אבותינו הקדושים מתו, אבל לא במיתה טבעית כדרך כל הארץ. רק ומוטל בחמה, שנשרפו על מוקדה על קידוש השם, וגם ציון קבר אין להם, דמיון החמה ששורפת את הכל. והכלבים של בית אמא רעבים, הרוצחים הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. ועדיין אורבים לדמנו, מה אעשה? מה תכליתנו עוד בחיים? והשיבו להם: אביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. אל תתייאשו, ואל תהרהרו אחר מדותיו ית', כי גזרה היא מלפניו, ולא מחשבותינו מחשבותיו, ומי בא בסוד ה', ואנחנו נלך הלאה בדרכי החיים, ונקדש שם שמים בעולם, להראות כי עם ישראל הוא נצחי וקיים לעולם, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, לפרות ולרבות, ולעסוק במשא ומתן ובדרך ארץ. וזהו הרמז של ככר ותינוק. והשי"ת ינקום נקמת דם עבדיו השפוך, ותפול נבלת הרשעים כדומן על פני האדמה למאכל הכלבים, ואנחנו בשם השי"ת נדגול ונתחזק.
ועל אבידת אבי ורבי הגה"ק זצוק"ל הי"ד אב"ד טשענגער נוכל ג"כ להמליץ מאמר הנ"ל, עפ"י הרשב"א בבאור אומרם (ב"ב ט"ז): מרגלית טובה היתה תלוי' בצוארו של אברהם אבינו ע"ה וכל חולה שראה אותה מיד נתרפא, ובשעה שנפטר מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה, ר"ל כי אאע"ה בחכמתו ויראתו הי' לו בגרונו לשון לימודים, קול חוצב להבות אש האמונה, וכל מי שהי' משובש בדעות והי' חולה מחלת הנפש כאשר ראה את המרגלית על צוארו של אאע"ה, ר"ל כאשר שמע לקחו ומוסרו ותורת אמת אשר היתה בפיהו, מיד הי' נתרפא רפואת הנפש להכיר את מי שאמר והי' העולם. כי הלהיב רוח חיים בנשמתם, ויצק אמונה בלבותם, כמו שכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן.
ומפה קדוש אאמו"ר הגה"ק זצ"ל שמעתי שדייק בלישנא וכל חולה שהי' רואה בה מיד נתרפא, שלא הי' צריך לשמוע דבריו, רק בראותו תמונתו וזין תוארו, אשר חכמת אדם תאיר פניו, וראה מעשיו הטובים והתנהגותיו הישרות עם אלקים ואנשים, בראי' בעלמא קנה מדותיו הללו להתרפאות מחולי נפשו.
ובשעה שנפטר מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה, ר"ל, כשמת לא נשאר אחריו ממלא מקומו על הארץ הראוי להיות נושא מרגלית זה, וע"כ תלאה הקב"ה בגלגל חמה וכו' ועלינו ללמוד ולהשכיל אמונת ה' ממהלך החמה וממערכת צבא השמים, וכמ"ש (ישעי' מ') שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. ובזה פירש הבינה לעתים ז"ל מאמר החכם (קהלת א') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, הכוונה כי היתרון היותר גדול לאדם הוא שיעמול תחת השמש, ר"ל שיהי' יגע ועמל להיות במקום השמש ולפעול מה שהשמש פועלת, לקרוא בגרון ולא לחשוך, כי יש בורא מנהיג ומשגיח, ולהדריך בני דורו אל השלימות הזאת. והוא שאמרה דבורה בשירתה (שופטים ה') ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שאוהבים האמתים והנאמנים אליו ית', הם ממש דוגמת השמש, שמודיעים בעולם אחדות השי"ת והשגחתו ויכלתו,
והנה השמש לא רק על הנפש פועלת לרפאותה מתחלואי' כנ"ל, כי היא משפיעה מטובה ואורה לכל באי עולם גם בגשמיות, להוציא פרח ופרי תבואה, ושמש צדקה ומרפא בכנפי'.
וכן הצדיק הדומה לשמש משפיע על בני דורו להשריש ולהלהיב אמונת ה' ותורתו בלבותם, וגם תפלתו שגורה בפיו על מצבם הגשמי, שיתברכו בברכה משולשת, ושיתרפאו החולים ממחלתם, כי הקב"ה גוזר וצדיק מבטל וצדיק גוזר והקב"ה מקיים. - ואם משפיע לבני דורו בגשמיות אז דבריו יצליחו ויעשו פרי גם ברוחניות, לעוררם ולקרבם לאביהם שבשמים, כדאיתא במדרש ובגמרא על פסוק ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' (בראשית כ"א), שאאע"ה האכיל לכל עובר ושב כל מיני מעדנים, ועי"ז ויקרא בשם ה' לאחרים (במדרש שו"ט ל"ז, ובילקוט תהלים מזמור ל"ז ק"ז, איתא: אש"ל - אכילה, שתי' לוי' ועיין רש"י סוטה י' וברבינו בחיי וירא). וכן בפסיקתא זוטרתא דברים: אילו הוכיחן תחלה היו אומרים מה לנו לבן עמרם? אלא לאחר שעישרן ונתן להם ביזת סיחון ועוג הוכיחן מפי הגבורה. וכ"ש אם אינו נהנה משום אדם אז השפעתו גדולה ביותר, כדאיתא במד"ר (דברים א', וקה"ר ג'): אילו אדם אחר בא והתוכח את ישראל הייתי אומר אדם שאכל ושתה מהם ונהנה מהן מוכיחם? משה רבינו שכתוב בו חמור אחד מהם נשאתי, לזה נאה להוכיחן לישראל.
ובזה פרשתי הכתוב (קהלת ז') טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי שמש היינו כי החכם צריך לזכות גם לעושר ונחלה, כי בלא זה חכמת המסכן בזוי', ויותר צריך זה לרואי השמש, לאותן צדיקים שרואים השמש יוצא בגבורתו לפרסם אחדותו ית', ומשתוקקים להתדמות לה להודיע ולפרסם שם שמים בעולם, הם בודאי צריכים לנחלה ולא להיות בבחינת מקבל, רק אדרבה להשפיע לבני אדם כל טוב בבחינת השמש (וכן יעקב ורחל המשפיע והמקבל, נקראים שמש וירח, בראשית ל"ז י'), כי רק אז יתקבלו תוכחתם ומוסרם.
עיין מהר"ם שיף בהך דגיטין (ג"ט ע"א): ממשה רבינו עד רבינו הקדוש וכו' לא הי' תורה וגדולה במקום אחד, שהמה היו עמודי תורה שבכתב ושבע"פ, וכדי שלא יהיו צריכים להחניף לשום אדם נתברכו גם בגדולה. וזה מתאים לדברינו.
וזוהי מליצת חז"ל, שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, כי אחר שאבא מת, פעולתו ותעודתו אשר עשה בעודו חי אתנו, כעת תלוי בחמה, על החמה למלאות את החסרון הזה להפיץ אור הדעת והאמונה, כי לא נשאר אחריו ממלא מקומו על הארץ, מה אעשה לידע איזה דרך ישכון אור, כי דעתנו קצרה מללמוד מהחמה. והשיבו: אביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו, ר"ל צאו וראו מעשיו שפעל בעודו בחיים חיותו, ואם שרים עצרו במלים, היינו שרי התורה עוד אינם, לשמוע מפיהם דברי אלקים חיים, אבל כף ישימו לפיהם, זאת אומרת מעשיהם הטובים שעשו בכפם, המה מורים לנו הדרך תחת דיבור פיהם, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה ומעשיהם הטובים נשארו לזכרון לדורות. וז"ש ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו כי דוד המלך ע"ה דאג תמיד בעד מצבם החומרי של ישראל והצלחתם שלא תחסר להם פרנסתם, כדרז"ל (ברכות ג') כשנכנסו חכמי ישראל אצלו ואמרו לו עמך ישראל צריכים פרנסה, וזה מכונה בשם ככר, וגם השפיל כבודו בעד טובת עמו כדרז"ל (ברכות ד') אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם וכו' כדי לטהר אשה לבעלה, וזה מכונה בשם תינוק. ושניהם יחדיו יהיו תמים לזכור צדקתו וחסידותו ללמוד מדרכיו וממעשיו.
וכן רבותי! אבי הצדיק הי' דוגמת השמש, שבעוד זרח שמשו עלינו נטע בלבינו אהבת השי"ת ותורתו ואמונתו הטהורה, והוכיח במישור לענוי ארץ ושפט בצדק דלים. והשפיע להם מטובו, ודברי תוכחתו עשו רושם, והיו דבריו מתקבלים ונכנסו ללב השומעים, אבל כעת שבעו"ה אבא מת ומוטל בחמה, מה נעשה? מי יורה לנו דעה ומי יבין לנו שמועה? הלא שגבה מאתנו ללמוד מהחמה. אולם גם על אבי הקדוש אני אומר הנח עליו ככר ותינוק וטלטלו, כי העניק והיטיב מטובו לאחרים ביד רחבה וברוח נדיבה, ואהב כל ישראל מקטן ועד גדול ממש כנפשו ופיזר נתן לאביונים כמו שכתבתי לעיל. ומעשיו הנשגבים יהיו תמיד בזכרונינו ונלכה נא באורחותיו ודרכיו, שתהי' לנו אתו אחיזה ונגיעה, כמרז"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי (תד"א), שתהי' לנו עכ"פ אחיזה ונגיעה במעשיהם. וזהו הרמז בלשון וטלטלו. וע"י שנלך בעקבותיו יגן עלינו זכותו הרב ונתברך בכל מילי דמיטב עד שישקיף וירא ה' לגאלינו במהרה בימינו אמן.
והנה אבא מארי הגה"ק זצוק"ל כתב הרבה מחידושיו על הספר, והי' לו חיבור גדול על מס' חולין וחי' סוגיות ואגדה לרוב וחבל על דאבדין, ומקצת מן הדרשות נשארו לפליטה, ולא עלתה בידי עדיין לסדרן.
והנה מהקדושים אשר נעשו עפר ואפר לא נשארה אחריהם מצבת אבן לזכרון, אבל אחז"ל אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ובכן אציג פה איזה גרגרים מאבי הגה"ק זצ"ל לקיים מילי דאבות.

***

כשם שנכנס לכרית כן יכנס לתורה לחופה ולמע"ט.
נראה לי בהקדם הגמ' שבת ק"ל תניא רשבג"א כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה וכו' דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב וכו', ולכאורה טעמא בעי, למה מדמה הכתוב השמחה במצות מילה למוצא שלל רב.
ויש לומר הכוונה לפי"מ שפי' הגר"א מווילנא זצ"ל החילוק בין ששון לשמחה, כי שמחה היא ההתחלה וששון הוא סוף השמחה, וראי' לזה דכ' שמחים בצאתם, כשהחמה מתחילה לזרוח ולעשות רצון קונה, בא לשון שמחה, וששון, לשון שש, נופל רק בבואם, בסוף השמחה כשגמרה שליחותה. עוד יש חילוק דלשון שמחה משמעותה כשעדיין השמחה אינה בשלימות, כי כן היא דרך התחלת השמחה, כי אין אדם בטוח אם לא תיהפך בסופה לתוגה ולאבל, עד"מ, הלוקח שמח מפני שיש לו מראה מקום להרוויח, אבל אינו שמח בשלימות, כי אולי יגיעהו הפסד, רק לבסוף אחרי המכירה אם הוא מרוויח, אז הוא בשלימות שמחתו. וע"ז בא לשון ששון, שמורה על שמחה שלימה, כי הכל הולך אחר החתום, ותשחק ליום אחרון.
אכן יש שמחה אחת אשר גם בתחילתה היא בשלימות והאדם בטוח בה שלא תשונה לעולם, והיא שמחת ברית מילה, ע"ד הגמ' בסנהדרין ל"ט, א"ל קיסר לר' תנחום תא נהוי כולן לעמא חד, א"ל לחיי, אנן דמהלינן לא מצינן מיהוי כוותייכו אתון מהליתו והוון כוותן.
ומובהק להגאון בעל כתב סופר זצ"ל, שבקהלה אחת סמוך לפרעשבורג רצו למנות ולבחור לעצמם רב ומנהיג עליהם. בין הנבחרים היו שנים, אחד הי' מתלמידיו של מרן החת"ס זצ"ל, מפורסם לת"ח גדול, והשני הי' מפורסם בגודל עבודתו ותפלתו ויראת שמים שלו, ומרן זצ"ל השתדל בכל מאמצי כחו והשפעתו לטובת תלמידו, אבל תוצאת הבחירה היתה שאת השני בחרו. וכשבאו הדברים לפני מרן החת"ס וצ"ל אמר בנועם שפתיו "יא וואס תהלים קאנן, קאנן איך ניכט", עכ"ל. - שמעתי מש"ב יד"נ הרה"ח מו"ה משה פוקס נר"ו מעיר גענף, כי אביו הרה"ח מו"ה יעקב זצ"ל הי"ד סיפר לו, שהבחירה היתה בעיר רעטע, סמוך לפרעשבורג, בין הגה"ק מהר"ם שיק, תלמיד מרן החת"ס ז"ל, ובין הגה"ק מו"ה מנחם מענדל שעהן, תלמיד מרן מהר"ם בנעט זצ"ל. והגאון מו"ה מנחם מענדל נבחר לאב"ד דשם, וכפי עדותו של החת"ס ז"ל "בכח אמירת תהלים שלו". [ואגב - תלמידי מרן מהר"ם בנעט ז"ל הורגלו באמירת תהלים הרבה, כי כן ראו ולמדו מרבם הקדוש, שעסק ולמד בספר תהלים בתדירות, והרבה מדרשותיו מיוסדים עַל מזמורי תהלים, כנראה מחמש עשרה דרשות שנדפסו ממנו בספר תכלת מרדכי, שכמעט כולם דרש על מזמורי תהלים. וכן נמצא בכתב יד חיבור גדול ונורא על ספר תהלים ממרן מהר"ם בנעט ז"ל אצל הרה"ח מויה סנדר אורי בירושלם עיה"ק ת"ו - וכה ראינו שהגאון ר' שמשון רפאל הירש ז"ל, בהיותו רב המדינה אחרי מרן מהר"ם בנעט ז"ל, קבע לו שיעור ללימוד תהלים עם בעלי הבתים דשם].
במוצאי ש"ק, בעת ששתה החמין. אמר כמה פעמים בלשון חז"ל: תנו רבנן חמין במוצאי שבת מלוגמא (שבת קי"ט).
ולא רק הוצק חן בשפתותיו פה מפיק מרגליות, אלא גם הי' סופר מהיר, ספרא רבא דישראל. וכתב בכתב יד קדשו ספר תורה נאה ומהודר, כליל יופי, וגם מגילת אסתר. הס"ת עדיין הי' בנמצא בפרעשבורג. כי נפל בירושה לבנו הה"ג ר' משה הנ"ל. ראה עד כמה הי' מחזר לקיים כל מצוה ומצוה בתכלית ההידור והשלימות, ולא חס על טרחו ויגיעתו, זמנו ומאודו.
מלבד שהי' שר התורה וגאון עצום, היו כל פסוקי תנ"ך ומדרשי חז"ל שגורים על לשונו. ואספרה בשערים, כי בעת בואו לשבת על כסא הרבנות בהומנא, שנתקבל לשם פה אחד, אמר בדרשתו הראשונה: הגה כתיב (שופטים ט'), הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך ויאמרו לזית מלוך עלינו ויאמר להם הזית החדלתי את דשני וגו' ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי וגו' ויאמרו העצים לגפן וגו' ותאמר להם הגפן החדלתם את תירושי וגו' ויאמרו כל העצים אל האטד לך אתה מלוך עלינו ויאמר האטד אל העצים אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם באו חסו בצלי.
יש לדקדק, למה הזית, התאנה והגפן סרבו לקבל המלוכה, והאטד הסכים למלוך עליהם. ויש עוד בכאן דקדוק עצום, דבשארי האילנות כתיב ויאמרו העצים, ובאטד כתיב ויאמרו כל העצים. אבל פתרון הדבר, שבזמן שלא הושוו כל העצים לדעה אחת, לא רצו הזית, התאנה והגפן למלוך, כי בגרם חילוקי הדיעות, יחדלו ליתן פריים ומתקם, אבל כאשר באו כל העצים אל האטד, ויענו קול אחד יחדיו, קצין תהי' עלינו, אז גם האטד הסכים לקבל עליו המלוכה. וכן - אמר זקיני - יען שאתם בחרתם בי פה אחד הנני לשרתכם ובואו חסו בצלי. ות"ח אחד שהי' גם הוא מתלמידי הגה"ק בעל כתב סופר זצ"ל, בשמעו דברים אלה בדיוק הכתובים והקולעים אל המטרה שכיוון רבינו אליהם, התרגש מאוד וחיש מהר רץ לביתו לראות הכנים דברי רבינו, ויתפלא מאוד על גודל עמקותו במקרא ובהבנת הכתובים.
במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו הגדולה בלי שיעור וערך. וסיפר לי ממנו הרבני הנגיד מהר"ר שאול ניימאן מבארדיאב, כעת בוויען, כמה דברים נפלאים המעידים על זה, ואמר שלא ראה מעולם ענותן גדול דוגמתו.
מדת האמונה והבטחון היתה אצלו בתכלית השלימות אשר אין לשער ולהעריך. ואירע פ"א אשר בנו החביב הר"ר משה הנ"ל שהי' אז כבן עשר נתחרש ונתאלם, ודרשו ברופאים ולא הועיל מאומה, ויעצוהו לנסוע לעיר וויען אל רופא מומחה מפורסם במקצוע זה, ובטרם נסע מביתו נתן ידיו הקדושות על מזוזת פתחו ואמר בזה"ל: רבונו של עולם, אני מאמין באמונה שלימה שתוכל להושיעני בלי שום פעולה בעודני בביתי, אבל מאחר שהרופאים פקדו עלי ליסע לוויען מוכרח אני לשמוע בקולם. בבואם העיר וויען, טרם ביקרו את הרופא, הלכו שניהם לבית המרחץ, וכאשר אביו עלה מן הרחצה והבן עדיין שהה במרחץ רמז לו בידו וקרא אליו בקול: משה, בא הנה! ולתמהונו השיב הבן: אבא, אני אבוא מיד! אביו נדהם לשמוע דבריו, וקרא עוד הפעם: משה, בא תיכף לחוץ! והבן השיב עוד הפעם כנ"ל. אז נוכח איבו לדעת כי הילד בריא אולם הנהו, ושומע ומדבר היטב כמקודם וחזר לאיתנו. ומיד חזר לביתו ולא ראה פני הרופא המומחה. כה הי' אמיץ וחזק באמונתו הגדולה בהשי"ת. ופרסומו לאיש מופת הי' הולך וגדל.
גיסו בעל אחותו, הי' דו"ז הרב המפורסם, צדיק יסוד עולם, מרא דארעא דישראל, מו"ה יוסף חיים זוננפעלד זצוק"ל.
השידוך נסתבב באופן פלא. אא"ז הגה"ק ר' דוד ליב ודו"ז הגה"ק ר' יוסף חיים זצ"ל, למדו בדיבוק חברים בזמן אחד בישיבת הגה"ק בעל כתב סופר, בהגיע הזמן שהגה"ק ר' יוסף חיים הי' צריך לעמוד למבחן הצבא. התפלל אל השי"ת, וכה אמר בתפלתו: רבש"ע, אם תושיעני ותוציאני לחירות, אקבל עלי להקשר בשידוך הראשון שיציעו לפני. ואיתרחש מהמסבב כל הסיבות, שאא"ז הגה"ק ר' דוד ליב שמע תפלתו זו, ומכיון שהכירו לאיש קדוש וגדול בתורה. המתין לו על הפתח, ומיד בצאתו לחפשי ברכו בברכת מז"ט על הבשורה הטובה, והציע לפניו להשתדך עם אחותו המושלמת במעלות ומדות, הרבנית מרת שרל. אחרי הנשואין למז"ט, קבע דירתו אצל חותנו בקובלסדארף, עד שעלה משם לארץ הקודש יחד עם רבה הגה"ק מוה"ר אברהם שאג זצוק"ל.
ולהטעים ולהסביר הדבר, אביא דברי אא"ו הגה"ק מהר"ם בנעט זי"ע, מה שפירש על המדרש, אילו הי' יודע ראובן שהתורה תעיד עליו כך, הי' טוענו על כתפו ומביאו אל אביו, דהנה כתיב, ונראה מה יהיו חלומותיו, וישמע ראובן ויצילהו מידם, עפ"י גמ' בתענית כ"א, אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מלתא טובא, אמרו ניקום וניזול ונעביד עיסקא. הוו יתבי תותא כותלא והוו אכלי ריפתא, והוו שם תרי מלאכים, אמר חד לחברי' נפיל עלי' כותלא, דקא מניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה. ר' יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ר' יוחנן מדשמע אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא, אזל ר"י וכו', עי"ש. נמצא לפי"ז כל השומע בת קול ואחרים אין שומעין, קאי על השומע דוקא. והכתוב מסיים, ונראה מה יהיו חלומותיו, ופירש"י, רוח הקודש אומרת כן, נראה דבר מי יקום שלכם או שלי, ואמר הכתוב, וישמע ראובן, דראובן לבד שמע מה שאמרה רוח הקודש, והם לא שמעו, אמר ראובן, מדאנא שמעתי והם לא שמעו ש"מ שהדבר תלוי בי ולכך ויצילהו מידם. אבל מתחלה סבר ראובן שגם שאר אחיו שמעו ואעפי"כ רוצים להרגו, אבל אי הוה ידע שהתורה תכתוב רק עליו וישמע ראובן, דהיינו דהוא לבדו שמע הבת קול, והלכך הי' מוכרח להציל את יוסף, דבו תלוי, כמו גבי אילפא ור"י, דאז על כתיפו הי' נושאו, והבן.

***

(עמוד יב)
עד כה הבאתי מהנוגע לתולדות אבותי הקדושים, לעשות זכר לנשמותיהם הטהורות, ומכאן ואילך אבוא במגילת ספר כתוב עלי, וחסדי השי"ת אזכירה ממה שאירע עמדי.
דהנה מצינו בחזקי' המלך בעת שנתרפא מחליו אמר: חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמתך (ישעי' ל"ח). והפסוק צריך ביאור. ונ"ל דהנה כתיב שם: מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו. ובתרגום יונתן, מובא ברש"י: כתב אודאה על ניסא דאיתעביד לחזקיהו. ונראה דהנה אחז"ל ברכות נ"ו, ארבעה צריכים להודות ולברך ולהלל בי עשרה להשי"ת על חסדו שהצילו מצרתו. אבל חזקי' המלך עוד יתירה עשה וכתבו בספר לזכרון לבניו אחריו, והגם כי אז עדיין לא היו לו בנים, אבל האמין שהשי"ת יזכהו בבנים, וברכת הודאה שאמר אז, ברבות הימים תשכח, אבל זכרון בספר ישאר קיים לבניו אחריו.
עיין ברד"ק שם שכ': אם יהיו לו בנים כל זמן שיחיו ילמדם ויודיעם, אם כן הוא טוב שתאריך לאדם ואם חלה שתרפאהו מחליו ויודה לך על הטובה שעשית לו ויודיע לבניו אחריו. וכן אמרו רז"ל כי לא היו בנים לחזקי' אלא אחר חליו, ואע"פ שההודאה וההודעה לא תועיל לו כמו שאמר, אם צדקת מה תתן לו (איוב ל"ה), אעפי"כ אחר שהוא רצה וברא בני אדם אם כן הוא רוצה בקיומם ובלכתם בדרך טובה ושיהי' בהם דעת להבין בחסדי הבורא ולהודות לפניו עליהם, כי זו מהדרך הטובה וכו', עיי"ש.
ולזה אמר חי חי, אותו שנשאר בחיים עליו להודות כמוני היום, היינו לכתוב הודאתו על ספר, והטעם כי אב לבנים יודיע אל אמתך, שעי"ז שיודיע לבניו אחריו חקוק בעט ברזל יהי' הדבר קיים לעולם, והאמת הוא ביטוי לקיום, כמו שפת אמת תכון לעד, וכתיב ואמת ה' לעולם הללוי'.
ולזה כאשר גמרתי מילי דאבות, מעתה אב לבנים יודיע אמיתת הדברים, לכתוב על הספר מהקורות אותי ויהי ה' עמדי בצר לי, ומן המיצר קראתי י-ה ויוציאני למרחב.
איתא במדרש וירא עה"פ ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אד' ואנכי עפר ואפר, אילו הרגני אמרפל לא הייתי עפר ואילו שרפני נמרוד לא הייתי אפר, א"ל הקב"ה חייך אתה אמרת ואנכי עפר ואפר חייך שאני נותן לבניך כפרה בהם, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ואסף איש טהור את אפר הפרה.
נראה לי דהנה מצינו נזכר כמה פעמים דאפרו של יצחק נחשב כאילו צבור וקיים לעולם, כמו שפרש"י בפ' בחוקותי עה"פ וזכרתי את בריתי וגו', ולמה לא נאמר זכירה ביצחק. אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח. וכן אמרו בברכות (ס"ב ע"ב), ובהשחית ראה ה' וינחם על הרעה, אפרו של יצחק ראה, שנאמר אלקים יראה לו השה. וכן בתענית ט"ז ע"א, ויהבי אפר מקלה ע"ג התיבה כדי לזכור לנו אפרו של יצחק. ובכל אלו תקשה, הלא יצחק לא נשרף, ואיך אמר אפרו של יצחק. וכתב מהרש"א בברכות שם, דהיינו לפי מחשבת אברהם שרצה לשוחטו ולשורפו וכמעט שלא נשחט, ע"כ נתקבל לפני השי"ת כאילו הקריבו ושרפו בפועל ממש. וכן איתא
(עמוד יג)
במדרש תנחומא (בראשית כ"ג): "כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקידתו של יצחק ותחשב לפניך כאילו אפרו צבור ע"ג המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן". הרי דהגם שבעצמו לא נשרף, מ"מ נחשב רצונו הטוב כאילו נשרף על קדושת שמו ועומד לזרעם לכפר עליהם.
כמן כן באאע"ה כיון שפרסם אמונת אלקי עולם והושלך לכבשן האש בעבורו והי' מוכן להשרף על קדוש השם, כל העומד לשרוף כשרוף דמי, ועומדת לנו זכותו לסלוח ולכפר על חטאותינו. ולזה אמר אאע"ה ואנכי עפר ואפר, שכיון שהייתי מוכן ליהרג ע"י אמרפל ולהשרף ע"י נמרוד, יהא נחשב כאילו הנני עפר ואפר ותשמע לתפלתי ותסלח להם. והשיב לו השי"ת שבאמת כן יזכור לבניו, שע"י שיקיימו מצות שריפת הפרה, ויעשו פועל דמיוני להוכיח שרוצים בטהרה, אז תעלה לפני מסירת נפש שלך כאילו נעשית עפר ואפר ואכפר עליהם בזכותך.
ומצינו בפרקי דר' אליעזר (פ' ל"א), כיון שהשמיע השי"ת קולו אל תשלח ידך אל הנער חזרה הנפש לגופו והתירו ועמד על רגליו, באותה שעה פתח ואמר ברוך אתה ה' מחי' המתים.
וכמו כן אמרינן במדרש תהלים ק"ג, עה"כ תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה, תכתב זאת לדור אחרון, אלו דורות הללו, שהיו נטוין למיתה, ועם נברא יהלל י-ה, שהקב"ה עתיד לבראות אותם ברי' חדשה.
כן גם אני אומר: אנכי עפר ואפר. כבר היינו מיועדים להיות עפר בידי האכזרים ימ"ש, וגם אפר בכבשונות האש שלהם, באושוויטץ ושאר מקומות, לולי ה' שהי' לנו והצילנו ברוב רחמיו וחסדיו, ולא נתננו טרף לשניהם. ונתקיים בנו ממש הפסוק: ועם נברא יהלל י-ה, שברא אותנו ברי' חדשה.
לכן עלינו להודות ולהלל להשי"ת בכל עת ועונה - ובמה נודה לו? במה שתכתב זאת לדור אחרון, וידעו הדורות הבאים מה שאירע לאבותיהם, בחשכות היותר גדולה לא התייאשו מן הרחמים. ויחזקו בטחונם בהשי"ת ובקיום תורתנו בכל המוצאות אותם. ויהי' תמיד לנגד עינינו, זכרון קדושינו, אבותינו ורבותינו, ויעלה זכרונם לפני ממ"ה הקב"ה, כמו שהמליץ אדון הנביאים משה רבינו ע"ה בתפלתו: זכור לאברהם ליצחק ולישראל. ובמדרש שם: למה הזכיר משה ג' אבות? אמר משה, אם שריפה הם חייבים, זכור לאברהם, שנתן נפשו לכבשן האש לישרף על שמך ותצא שריפתו לשריפת בניו, ואם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו ע"ג המזבח לישחט על שמך ותצא הריגתו להריגת בניו, ואם גלות הם חייבים, זכור ליעקב אביהם שגלה מבית אביו לחרן ויצאו אלו באלו.
ועלינו בודאי יש לזעוק אל ממ"ה הקב"ה: זכור לאברהם שנתן נפשו לכבשן האש, וכמה אלפי רבבות צדיקים וחסידים, אשר מסרו נפשם לשריפה על קידוש שמך בכבשונות האש, ומי מנה עפר יעקב, כי אפרם נתפזר ונזרה לארבע רוחות העולם, מבלי שישאר להם שארית, ואין ציון לקבריהם.
וזכור ליצחק שפשט צוארו ע"ג המזבח, וכמה וכמה אלפי רבבות צדיקים וקדושים אשר הובלו כצאן לטבח ונהרגו על קידוש שמך. וזכור ליעקב אשר גלה מבית אביו, וכמה גלויות גלינו, גולה אחר גולה, ממדינה למדינה יצאנו ועדיין לא מצאנו מנוח.
והנה מה מצינו באברהם ויצחק, שנחשב להם רצונם הטוב, להישרף על קדושת שמו, כאילו ממש הי' אפרם צבור ומונח לפניו יתב"ש, בדורנו אנו, שאבותינו הקדושים נשרפו בפועל ממש ונהרגו על קדה"ש במיתות משונות ואכזריות ואפרם צבור ומונח כהרים וגבעות, בודאי יעמדו לזכרון בהיכל ה' לעולמים. את אלה המזבחות זכור, ואת אלה העקדות תראה, חוס ורחם על שארית הפליטה, ושכך כעס וחימה, ואל יוסיף עוד לדאבה.
ומעתה אבוא לספר מעט מזעיר ממה שאירע אותי בשנות הזעם, משנת תרצ"ח עד שנת תש"ה. הנה בשנת תרצ"ח הגם שעדיין הי' אז קיים חוק המלכות, לבלתי קחת הרבנים לעבודת הצבא, פגעני הדוב ונלקחתי בעל כרחי לשרות הצבא, ולא הועילו כל ההשתדלויות וההתאמצות שהרבו בעבורי, ועוד לא הסתפקו בזה, אלא שלחו חצי זעמם עלי בצווי מיוחד משר הצבא, להכביד עול העבודה עלי. ותחת אשר עד הנה הייתי רובץ תחת משא עבודת הקודש, הטילו עכשיו עלי עבודת פרך המפרכת הגוף והנפש. ובעזה"י הקשיתי ערפי ולא טעמתי כלום מפת בגם וממאכליהם, רק מה שקבלתי מביתי, וזה גרם להעלות חרון אף האפיציר הפקיד על משמרתי, וצוח ואמר שהוא יכריחני לאכול ממאכלם, והשתמש באמצעים שונים להגיע למטרתו ביסורים ועינויים שונים, ולא הניח אותי ללכת החוצה לתוך העיר וגם ציוה וגזר שלא יביאו אצלי שום מאכל מבחוץ, ואנכי עמדתי על מעמדי. ונוכח לדעת כי גם זה לא יועיל, אזי נתן צו בפני כל לפקיד הפרטי, שהי' ממונה עלי, שישקול את משקלי במאזנים, ובעוד עשרה ימים לשקלני עוד הפעם, ואם יחסר ממשקלי אף משהו יעמידני לפני שופטי הצבא על שחבלתי בעצמי למען להיפטר מהצבא וידונו אותי כמורד במלכות. בכל עשרת הימים האלה ציערני וייגעני בעינויים שונים, כדי לחסר ממשקלי, ובחסדי השי"ת לא פגלתי עצמי במרק פיגוליהם, והרשע לא הפיק זממו, ומקצה עשרה ימים שקלני שוב והי' משקלי כבתחלה בלי מגרעת, (וכנאמר בדניאל א', שאחר שניסה אותם עשרה ימים, ומקצה ימים עשרה, נראה מראיתם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת בג המלך).
וגם שלא לעבור על לא תשחית את פאת זקנך, הייתי קם בחצי הלילה בקור וקרח הכי חזק ועליתי הגגה שלא יתוודע לאיש, ונטלתי זקני בסם משיחה, וכן הלכתי אצל חייט לבדוק הבגדים והוציא מהם כל השעטנז. וכן לאחר השחרור מאושוויטץ מתחת ידי הגרמנים ימ"ש, באתי בלבושים הבלויים, בגדי עבודתי, עד עיר טשענגער, כי לא רציתי ללבוש בגדים אחרים בדרך מחשש שעטנז.
ואחר כך כשבא החוק מהמלוכה, שכל היהודים יתפטרו מעבודת הצבא, הלכתי מחיל אל חיל, ונלקחתי למחנה העבודה הצבאי, שנמשך גם כן כשנה, וכה נתגלגלו הדברים בגזירות ועינויים שונים, עד שבאו בנים עד משבר שנת תש"ד, היא שנת השואה הכללית לגולי ישראל באונגארין.
הנה אם נבוא לספר כל הקורות את היהודים, ילאה העט ויכלה הזמן ותקצר היריעה מהכיל, כי מלבד החורבן הנורא אשר עבר עלינו, שנשרפו ונשמדו ששה מליונים יהודים, לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על חלליהם, אשר כל או"א הי' עולם מלא ומסלתו ומשמנו של ישראל סבא, נוסף לזה עוד גם עברו על כל או"א גלי גלים של צרות שונות ומשונות, ימים של דמעות נשפכו עדי הגיעו להשרף על קדושת השם, ע"כ תכתב זאת לדור אחרון מעט מהרבה מאשר נעשה בקהלתי עיר טשענגער.
בחודש אדר שמרבין בו בשמחה, בשנת תש"ד, נהפך הגלגל וערבה כל שמחה, בפרוץ חיל הגרמנים למדינת אונגארין במזימת רשע אחת, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים באין מנוס ומפלט, וביום אחרון של פסח הגיעו מפקדי הגרמנים לטשענגער, וכשעדיין עמדנו באמצע התפלה, קראו את ראש הקהל וחשובי הקהילה ומסרו להם גזירתם: תדעו שמהיום והלאה הקהלה אינה קהלה, ושום יהודי לא יהין לעזוב עוד את העיר, וגם לא יצא החוצה בלילה, ומעכשיו לא ידבר שום יהודי בטלפון. וכן ציוו למסור להם כל העגלות וכלי-רכב בעוד שעות שתים, וגם למסור להם רשימה מכל היהודים הנמצאים, איש לא ייעדר, ובאם שלא יעשו הכל בדיוק כמצוותם, אחת דתם להמית. וציוו שליום המחרת בבוקר יתנו להם כ"ה אנשים גיבורים, והרוצחים ביזו אותם בבזיונות ועינויים גדולים. בגודל טומאתם ורשעתם וחוצפתם עד לב השמים, גזרו על היהודים הללו לסתור כל הרהיטים של בית הכנסת, לשברם ולזרקם החוצה, וכן הרשיעו לעשות בכל דבר שייעשה על ידי יהודים, ומובן שהכל נעשה תחת איומים ועונשי מות.
באסרו חג בבוקר התחילו לקבץ היהודים לבית הכנסת וכל אחד ואחד הביא חבילתו על כתיפו, מעט אוכל וכלי חפץ, אבל הכסף והזהב והמעות הוכרחו מקודם ליתן לידם, והכריחו אותי לגלול כל ספרי התורה מחשד אולי נטמן בתוכם מעות. ובאותו היום שבאו אל ביתי להובילני לבית הכנסת, רצתי במהירות אל בית החיים, וזכיתי עוד להשתטח על קברות הצדיקים, על קבר אמי מורתי הצדיקת ע"ה, ועל קבר אא"ז הגה"ק בעל מנוחת אשר ובנו אא"ז הגה"ק ר' אברהם זי"ע, והתפללתי על קבריהם שזכותם תעמוד לנו בעת צרותינו ושנחזור לבתינו לחיים ולשלום.
למחרת הובילו אותנו על העגלות בבזיונות וגידופים לעיר מאטע-סאלקא, לתוך הגעטטא, ואת אבי הגה"ק ואותי ויתר בעלי הבתים מטובי העיר, סגרו בתוך בית הכנסת דשם. ובכל יום ויום פרצו ובאו לבית הכנסת, והכו בשבט פשעם, בעטו ופצעו ככל מה שלבם חפץ, והלחץ זה הדחק והרעב ששרר שם הי גדול מנשוא. איזה ימים בטרם שהובילו אותנו בטראנספארט לאושוויץ, לקחו את אבי הגה"ק הי"ד מביהכ"נ לתוך הגיטו, ואני נשארתי בעל כרחי בביהכ"נ, ולא זכיתי לראות עוד אור פני אבי. וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כי לאחר זמן נתגלה למפרע, כי זה הי' סיבה להצלתי, כי באם הינו ביחד היו מוליכים אותי גם באושוויץ יחד עם אבי, לצד שמאל, לכבשונות, כי בודאי לא הייתי עוזב את אבי בשום אופן, אבל ע"י שבאתי לאושוויץ בלבדי נסתבב הדבר שניצלתי בעזה"י.
וכה הובילו אותנו בקרונות סגורים כתשעים איש, והשוטרים הרשעים ימ"ש עמדו על פתחי הקרונות והיכו אותנו במקלות ורצועות עד שדחק איש את רעהו, ועמדנו צפופים בחום הגדול בלי אויר וללא שום מאכל או משקה, מלבד מה שכל אחד הוליך אתו. גם לעשות צרכי
(עמוד יד)
בנ"א לא היתה אפשרות רק בדוחק גדול. ג' ימים נסענו תוך סכנת מחנק. הילדים צעקו במשך כל הנסיעה: מים, מים, אויר, אויר - אבל לשוא היתה צעקתם, כי מי הי' יכול להושיע להם, וכשאני לעצמי, כל משך הנסיעה לא בא אוכל לפי. במשך שלשה ימים אלו מתו כמה מאתנו מחמת הדוחק הנורא, וגם הרבה נשים עוברות ילדו בהקרונות שלא בזמן, ומתו אם על בנים בפנינו. קשה לתאר את הפרשה האיומה הזאת, אשר אין דוגמתה בתולדות ימי עולם.
בסוף היום השלישי, כאשר הגענו למחנה ההשמדה אושוויץ, ברגע הראשון לרדתנו מן הקרונות, הופיע לפנינו מחזה איום ונורא, כאילו נפתח הגיהנם לפנינו עם כל שבעת מדורותיו, וכל פרשת התוכחה נתכה על ראשינו, וגם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב עלה עלינו: לשונות אש ועשן הכבשן עולות ובוערות עד לב השמים מגופות קדושי בני ישראל, ומאשר לא הספיק בית השריפה לעשות כל המלאכה הבזוי' הקימו מוקדות אש לשרוף גופות אדם להחיש עבודתם הטמאה, ועל כל פסיעה ופסיעה עמדו רוצחים עם כלבים עזי נפש, לוקקי דם אדם, דם ואש ותמרות עשן מתלקחת, ובשר אדם מתבשל בקלחת. צריפים ואהלים של עץ למאות, וסביב להם מסתובבים אנשים ונשים לאלפים ולרבבות, מלובשים בבגדי אסירים בלויי סחבות, ועל כל קרן ופנה, הרוצחים בכלי זיינם אורבים לדם נפשות, מכים ומורטים, מורים בחצים, הורגים וצולבים, אלה שעוד חיות בקרבם מעונים ומתייגעים על כל נשימה ונשימה מבלי תת השב רוחם, ועובדים עבודת הפרך ברעב ובצמא, בערום ובחוסר כל, עד שנופלים תחת משא עבודתם, והוכחש בשרם עדי נעשים יבשים כעצי יער, ונזרקים לעגלות ומובלים לכבשונות, ועוד דברים כהנה וכהנה תעלולי רצח ושמד, בהלה ואבדן, עינויים ומכות, יסמרו שערות ראש ופלצות תאחז כל שומע שמוע, ואי' העט אשר בכחו לתת תמונה וציור, א' מני אלף, מכל היסורים והעינויים שעברו על כל אחד ואחד בכל רגע ורגע, ומי יכול להעלות על הנייר הפרשה האיומה הזאת, אשר אין דוגמתה בתולדות ימי עולם.
אמנם אזכיר חסדי השי"ת והנסים שנעשו עמדי מיד בבואי שמה. הנה ידוע שהכל נעשה שם באופן אחיד, וגם אנחנו תיכף ברדתנו מן הקרונות ציוו לעשות שורה יחידית, זה אחר זה, לעבור תחת שבט הבקורת של הרוצחים, אשר האחד הראה באצבעו באיזה דרך לילך, ימינה או שמאלה, איזה לחיים ואיזה למות. כי מי שיצא לצד שמאל, הלך לצד אשר שם נמצאו בתי השריפות, הקרעמאטאריע הידועה, ולצד ימין יצאו לחיים מרים ועבודת הפרך, בלי מאכל ומשתה, עד כדי שיוכחשו ויחלו ויוליכום אז לבית השריפה. אולם זה נודע לי אח"כ, אבל בשעה שהגענו לשם, לא ידענו אז בין ימין לשמאל, וגם על דעתי לא עלתה אז כלל להבחין בזה. והנה אנו הולכים וכמעט שהגעתי לפרשת דרכים, פתאום שומע אני קול מאחרי אומר בלחש: "העובדים הולכים לימין!" ותיכף הבריק ברעיוני ללכת גם אני לימין, מה שלא עלתה במחשבתי מקודם לזה כלל. ולא הבטתי כלל על הרוצח המראה באצבע מי לימין ומי לשמאל, רק הלכתי ישר לצד ימין. ואנכי מכיון שהייתי לבוש איצטלא דרבנן, וכנודע שהרבנים שהיו מלובשים בלבושיהם המצויינים, נשלחו כולם לצד שמאל, ע"כ הרוצח הרשע הלזה החזיר אותי מצד ימין שכבר עברתי לשם, וישאלני לאמור: "מה מלאכתך?" והחונן לאדם דעת נתן בפי דבר והשבתיו: "חמש שנים הייתי איש חיל בצבא הונגריא". אבל הוא לא הסתפק בתשובתי זאת וישאלני, "אבל הנני שואל, מה מלאכתך?" והשבתיו כי פועל הנני. וחזר עוד הפעם, "אבל באיזו אומנות אתה עובד?" ושוב אמרתי, "פועל הנני", וציוה להראות לו את כפות ידיי והביט בהן ואמר: "עדינות ביותר", כלומר, לא הורגל זה בעבודת מלאכה, והרהר מה לעשות עמדי, ופנה אל הרוצח האחר שעמד אצלו ושאלו: "מה נעשה עם זה?" והלה הביט עלי ורמז באצבעותיו ואמר: "ילך לעבודה!"
וכמה נסים אירעו לי בזה, ראשית, שהפרידו אותי מאבי הגה"ק עוד בגיטו, כי אם היינו הולכים יחד בלי ספק שלא הי' עולה על דעתי כלל לילך יחידי לצד ימין. ב', מה ששמעתי קול מאחרי שפועלים הולכים לימין, אשר לא נודע אז עדיין לשום איש מהבאים, להבחין בין ימין לשמאל. ג', במה שהיו מדיינים אם להצלה או ח"ו להיפך, ושאל לחבירו עד שהחליטו שאלך לימין. ד', מה שלוקחתי עוד בשנים קדמוניות באונגארין לעבודת הצבא, אשר היתה אז גזירה מרה ונוראה, נתהפכה עכשיו לטובה, כי כהרף עין הי' בידי להשיב, ואלולא שהייתי בצבא, רק כל ימי הייתי עוסק ברבנות, לא הי' עולה על דעתי לומר כן, כי הלא הייתי לבוש בלבוש רבני מצויין (וכפי' החת"ס עה"פ וראית את אחורי ופני לא יראו, שמתחלה סובר האדם שהדבר לרעתו, אבל לבסוף נתגלה שגם הרעה היתה לטובתו).
לאחר שהלכתי לצד ימין, הובילוני למרחץ ולקחו מאתנו הכל, וערום כמבטן אמי הוציאוני, וככלי ריק הציגוני, וסחבות ובלוים הלבישוני, והדברים ידועים ועתיקים. אבל ביותר נצטערתי על הלקח ממני פארי, לבוש יקר, אלו התפילין, ובקושי גדול עלה בידי לרכוש לי תפילין של יד ואח"כ תפילין של ראש, והשכמתי בכל הזמן בעוד לילה, כדי שאוכל להניח תפילין תיכף בעמוד השחר.
באושוויץ פגשתי את ש"ב הה"ג מוה"ר פנחס יצחק אייזיק אדלער הי"ד, בן דודי הגה"ק ר' יואב אדלער הי"ד, אב"ד האנשוויטץ, ויעצני לומר, כי אומנתי חורש ברזל, וזה הי' ג"כ עזר מן השמים להצלתי, כי אחר שני שבועות הוליכו אותנו משם לעיר גלייוויץ לבית חרושת מרכבות וקרונות. וכדי להשמר מחילול שבת נתתי את הציגארטין, שקבלנו מזמן לזמן, להאומן הפקיד עלי, ועי"ז הניחני להשתמט מעבודתי בשבת.
ובעזרת השי"ת הייתי נשמר בכל הזמן הארוך שלא להתגאל בטריפות, אשר כידוע הי' זה אחד מהנסיונות היותר גדולים. וזכורני כי פעם ביו"ט של ראש השנה נתנו לנו תפוחי אדמה מרוסקים ומעורבים עם בשר מלול, וכפי הנהוג נתנו תפוחי אדמה לבד, אך לכבוד היו"ט פעלו הממונים היהודים שיתנו מעורבים עם בשר וגם יתנו לנו שני חלקים, ולא נגעתי בהמאכל כלל. וכן לאחר זמן כאשר כמה יהודים שעבדו במטבח השפיעו לי מחלקם מאשר הי' באפשרותם, וכל כזית וכזית היו חיי האדם תלויים בו ממש, לא אכלתי אותם לבדי אלא חלקתי מהם לת"ח שהיו ביחד עמדי, וביחוד לידידי הרבני המופלג מו"ה יאיר מערמאלשטיין נ"י ממונקאטש, כעת ברוקלין. והנה לא ראיתי מהנחוץ להאריך בדברים הידועים, שכל משך הזמן היו חיינו תלויים לנו מנגד, והרבה פעמים הכוני הרוצחים ממש עד כדי שתצא נפשי, ורק בנסי נסים ובחסדי השי"ת נשארתי בחיים וניצלתי מידם.
ואספר עוד מהנעשה עמדי בגלייויץ. הנה ידוע מנהג הרשעים שעשו בכל פעם סעלעקציאן, לראות אם עדיין בריאים וראויים הפועלים לעבודה, למצוץ מהם דמם ושארית כחם. ואותם שנמצאו כחושים דלי בשר, נשלחו לשריפה לכבשונות. והיינו צריכים לפשוט בגדינו בבית החיצון, ולהכנס ערומים פנימה לבחינה. פעם כשהינו צריכים שוב לעמוד לבחינה, ראיתי שם את ידידי הנ"ל, הרבני המו"מ מו"ה יאיר מערמאלשטיין שליט"א ממונקאטש, והוא הי' כחוש ורזה, ומאוד המו מעי לו כי ידעתי שבאם יעמוד לבחינה בודאי ישלחוהו לכבשונות ר"ל, ע"כ דברתי על לבו שלא יכנס פנימה, והוא תמה על דברי, שהאיך אפשר לעשות להשתמט מהביקור החיובי. כשראיתיו נבוך בעשתונותיו אמרתי לו: הגם שהנני בריא אולם ובטח שאצא לחיים, אבל למען הצלתך גם אני לא אכנס פנימה לבחינה, ועי"ז עצרתי גם אותו מלעמוד לבחינה, ועשינו תחבולות שונות עד שב"ה עברה הבחינה ולא נודע להם מה שעשינו. ולאחר זמן עשו ג"כ ביקור ובחינה בצריף שלנו, ואז לא הי' סעלעקציע ממש, רק רשמו מה שראו איזה מום באדם, להיות אבן בוחן לעת שיצטרכו לדעת. והרשע הביט עלי ואמר: "נפוח רגלים" ונרשם כן בפנקס. ומום זה הי' נחשב בין ההולכים לכבשונות, אבל כאמור עשו אז רק בחינה על העתיד ובין כך נתבטל הדבר. ואז אמרתי הלל למפרע, על שבביקור הקודם לא נכנסתי פנימה, כי אילו הייתי עומד אז למבחן, לא הי' אז כאשר דמיתי שבודאי הייתי יוצא לחיים, אלא שבלי ספק היו חורצים משפטי למשלוח לכבשונות ר"ל, ומכיון שכוונתי היתה רק להצלת נפשות בלי שום פני', עמדה לי זכות המצוה, שבעידנא דעסיק בה לשמה מגינא ומצלא.
וקיימתי אז בעצמי מאמרם ז"ל ברכות (י"ב ע"ב), אם ת"ח הוא וצריך לרחמים, צריך שיחלה עצמו עליו. הגם שהרגשתי כי הנני בריא ושלם בגופי, אעפי"כ לטובת חברי עשיתי עצמי חולה, ועי"ז באה ההצלה והישועה. ולהסביר הענין נראה עפי"מ שפי' אא"ז הגה"ק בעל מנוחת אשר זצוק"ל, פי' הפסוק שאמר משרע"ה בתפלתו, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. עפ"י מעשה שהובא בעקידה וכן בספר הברית ח"ב מאמר אהבה ויראה פ"ב, בשני אוהבים נאמנים שהיתה ביניהם אהבה עזה, פ"א נתחייב אחד מהם ראשו למלך, ונתפס בבית הסוהר ויצא דינו ליהרג, ובא חבירו וביקש מאת המלך שיניח את חבירו לביתו על איזה ימים לצוות לבניו וביתו זו אשתו, והוא ישב תחתיו בבית הסוהר לערבון, ואם לא יבוא ליום המוגבל, אז יקבל הוא עונשו ויהרגו אותו, נפשו תחת נפש חבירו. ויעש לו המלך את שאלתו. ויהי בהגיע יום העונש והנה חבירו עדיין לא בא, ויצו המלך להעניש את זה תחתיו. ויהי כאשר הוציאוהו להרגו והנה חבירו נחפז ורץ וצועק בקול גדול: המתינו שאני בא! ובהגיעו אל מקום התלי' וירא שם את חבירו עומד מוכן למות תחתיו, נפל על צואריו ויחבקהו וינשקהו, וישמח על שלא נהרג. אבל חבירו בכה על ביאת אוהבו ויקונן ויאמר, מי יתן מותי תחתיך. ותהום כל העיר עליהם ועל אהבתם הנפלאה. ויהי כי ראה המלך את האהבה הגדולה אשר ביניהם, ויאמר המלך, פטרוהו וילך גם הוא לחיים ולשלום, כי איך אוכל לתת להרוג אותו ונפשו קשורה כ"כ בנפש חבירו, ואם ימות האחד הרי זה כאילו הרגתי גם את חבירו, והוא
(עמוד טו)
לא חטא כלל. א"כ שורת הדין נותנת לפטור את שניהם. עיי"ש. וכיון שאהבת מרע"ה היתה כ"כ גדולה ועזה לישראל, עד שמסר נפשו עבורם ואמר, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת וגו', שהוא רוצה למות תחתיהם. כמו שאחז"ל (ברכות ל"ב ע"א), שמסר עצמו למיתה עליהם, וכן פי' הרמב"ן מחני מספרך, היינו מספר החיים עיי"ש, והוא באמת לא חטא כלל, לכן עבורו הוכרח הקב'"ה לסלוח גם לישראל כנ"ל, עכדה"ק. ובזה תובן גם כן כוונתם ז"ל שצריך שיחלה עצמו עליו, דמאחר שכואב לו צערו של חבירו כ"כ עד שגם הוא נעשה חולה עליו, שורת הדין נותנת, שהקב"ה ישמע לקול תפלתו, כי הלא הוא חף מפשע ולו אין מגיע העונש.
ובזה נראה ג"כ לפרש בפ' ויגש וויכוחו של יוסף עם יהודה, דהנה יפלא על יהודה שאמר בעצמו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהי' לאדוני לעבדים, ויוסף ויתר לו ואמר, אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, וא"כ היאך זה חזר יהודה מדבריו וסירב אף בפסק דינו של יוסף. ולפי הנ"ל מובן כי כן אמר יהודה ליוסף, כיון שאתה גלית דעתך שאין אתה רוצה להרע למי שלא חטא, ואמרת חלילה לי מעשות זאת, רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, אם כן חייב אתה לשלוח ג"כ את בנימין לבית אביו, כי נפשו קשורה בנפש אביו, ואם תעניש את בנימין בזה תעניש ותצער גם את אביו והוא לא חטא לך כלל, לכן חייב אתה לשלוח גם אותו לאביו. אח"כ מצאתי זה בספה"ק אך פרי תבואה, וב"ה שכוונתי לדעתו הקדושה.
וכה ראיתי בחוש ממש, שמצות תפלין שעלתה בידי לקיימה בכל עת, בעידנא דעסקתי בה היתה מצילה אותי, ועד שחשבתי שהצלתי לעצמי זוג תפילין, הי' הדבר בהיפוך שהתפילין הצילו אותי, וכדאמרינן בשבת מ"ט באלישע בעל כנפים, שנמשלו לכנפי יונה מה יונה כנפי' מגינים עלי', כך ישראל מצות מגינות עליהם. כי בעת שנתקרבו חילי הרוסים לגלייביץ, הוליכו אותנו הנאצים ימ"ש, למחנה בלעכהאממער, כי שם הי' מחנה ריכוז ואסיפה מכל המקומות, ובאנו שמה לעת ערב, ובבוקר השכם הוליכו את המחלקה שלנו הלאה, ובעת שראיתי שהנם מוכנים לילך, רצתי במהרה להניח תפילין ואמרתי התפילות בדילוג, ברוך שאמר, אשרי, ישתבח, והתפללתי במהירות עד אחר שמונה עשרה, ונחפזתי החוצה לילך עם הכת שלי, אבל מצאתי שכבר הלכו לדרכם, ונשארתי שם בעל כרחי בתוך המחנה בין שארי הכתות שבאו לשם. ובעוד איזה ימים ניצלנו ויצאנו לחפשי, ונתקיים בי לתת פאר תחת אפר. (כי פאר אלו תפילין, כמאמרם בתענית ט"ז, שמניחין אפר מקלה במקום תפילין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר).
והנה בפתיחת דברי התחלתי במקרא ואנכי עפר ואפר כפשוטו וכמדרשו עיי"ש, ובעזה"י נתהפך לטובה לשום פאר תחת אפר, וכן באברהם אע"ה על כי רצו לדעכו בעפר, נתברך בברכת ושמתי את זרעך כעפר הארץ, כן ימשוך השי"ת גם לנו חסדו ואמתו ובמקום הצרות והעינויים ישביענו טובה וברכה, ויזכנו לראות דורות ישרים לשם ולתהלה, וכימות עניתנו ישמחנו ובישועתו יראנו.
והנה אמרינן בחולין (פ"ט ע"א), לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו', אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמר ונחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל עכו"ם אינן כן וכו'.
ונראה לי עפ"י מאמרם במדרש ר"פ לך, דוד יצא לו מוניטין בעולם, מקלו ותרמילו מכאן ומגדל מכאן; מרדכי יצא לו מוניטין בעולם, שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן. וראיתי בס' אמרי נועם הכוונה עפ"י משל: מלך אחד הלך עם שריו ועבדיו לצוד ציד, ויפגע בנער אחד רועה צאן, וידבר עמו המלך ארוכות וקצרות וימצא בו הרבה חכמה ודעת. המלך אספו לביתו ויהי מאוכלי שולחנו, גם לקח לו מורה ובמשך זמן קצר הלך הנער הלוך וגדול בחכמה ומדה, והמלך אהבו אהבה בלי מצרים, והעמיס על שכמו משרה כבודה, להיות ממונה על אוצר המלך. השר הזה היטיב עם כל איש והנחה למדינות עשה. ויקנאו בו השרים הגדולים, ויביאו את דבתם רעה אל המלך, כי גנב מאוצרות המלך ושם בכליו, ובעל כרחו הוכרח המלך לחפש בביתו אם נמצאו שם מאוצרותיו, אבל מה מאוד נשתומם בראותו, שכל כלי תשמישו וחפציו הם קלים וזולים, לא כמשפט השרים הגדולים. ויהי כאשר בא המלך אל חדר אחד שהי' סגור על מסגר אמר שכאן בודאי ימצא מבוקשו. ויצו המלך לשר בית האוצר, שיפתח דלתות החדר הזה. השר בכה והתחנן שיחוס המלך על כבודו, ולא יתאוה לחדור להחדר המסוגר ולראות דברים הקשורים בנפשו ולהמלך הם כלים אין חפץ בם. ויצו המלך לפתוח את החדר בעל כרחו. וישתומם המלך בראותו שאין שם רק מקלו ותרמילו, שהי' משתמש בהם השר בהיותו עוד רועה צאן. אז פתח השר את פיו ויאמר: אדוני המלך! מיום אשר הבאת אותי אל חדריך לא שכחתי אף לרגע מצבי השפל בעבר, ובכל יום רגיל אני לילך אל החדר הזה למען להעלות בזכרוני הימים הראשונים שהיו רעים מאלה, בכדי שלא תזוח דעתי עלי להשתרר בגאוה וגאון. המלך בשמעו כדברים האלה יוצאים מפי השר, נשקו על ראשו וגדלו ונשאו על כל השרים אשר אתו.
במדה זו יספר המדרש בשבחו של דוד, שאף שעלה לגדולה, מ"מ לא עשה מטבעות ליוהרא ולסמל הגאות כמלכים אחרים, רק מגדל מצד אחד, מקל ותרמיל מצד אחר, שלעולם לא ישכח שהי' איש רש ומסכן ובעזר ה' עלה לגדולה. וכן מרדכי אף שהי' משנה למלך וטבעו מטבעות לכבודו, בכל זה לא התגאה, והי' מצייר עטרת זהב מכאן ושק ואפר מצד השני, שיזכור תמיד שפלותו ויהי' נכנע ולא ירום לבבו, עכ"ל.
ועיין מגילה י"א עה"פ ודוד הוא הקטן, הוא בקטנותו מתחילתו ועד סופו, כשם שבקטנותו הקטין עצמו כו' כך במלכותו הקטין עצמו.
וזה שאמרו, אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם וכו' דלכך הקב"ה אוהב עמו ישראל, משום שתמיד זוכרים שפלות מצבם הקודם, והחסד שעשה הקב"ה עמהם להגביהם ולהרימם, וזה בירושה להם מאבותיהם, כי אברהם אע"ה הגם שנתעלה להיות אב המון גויים, אמר ואנכי עפר ואפר, הזכיר שפלותו הקודמת וחסדי השי"ת עמו שהצילו, וכן במשה ודוד. כן גם אנכי כתבתי הדברים למשמרת, לזכור תמיד חסדי השי"ת אשר גברו עלינו, וכל ההולך בדרכי אבות מתקוממים עליו בזכות אבות (מדרש, הובא בישמח משה פ' עקב).
דרוש בכבוד אכסניא
ודורשין בכבוד אכסניא של תורה, קהל עדת טשענגער, קהלה נאה ועתיקה, אשר מעולם כהנו בה ברבנות גאוני עולם מפורסמים, אנשי שם. ומהנודעים לנו הם: הגה"ק מוה"ר חיים יחיאל בה"ר יוסף זצ"ל, יליד רישא ואח"כ בסטריזאב, תלמיד הגה"ק רשכבה"ג הרבי ר' יונתן זי"ע, וכמה תקנות גדולות תיקן, אשר היו קיימות עוד עד זמן האחרון. ונמצאה הסכמתו על ס' גאון צבי, הנדפס בשנת תקנ"ב, לידיד נעוריו, הגאון העצום מו"ה צבי הירש אב"ד רישא. בתוך דברי הסכמתו שם כותב בזה"ל : מעיד אני עלי שמים וארץ, שבימי בחרותי, בהיותי מיוצקי מים ע"י אדמ"ו רב רבנים מופת הדור רבן של כל בני הגולה, הגאון האמתי המפורסם בכל קצוי ארץ, מו"ה יונתן אב"ד דג' קהלות אה"ו, כמה פעמים שמעתי מפיו הקדוש אשר תהלתו בפיו וכו', פה ק"ק טשענגער. הק' חיים יחיאל במוה"ר יוסף סטריזאב חונה פה ק"ק הנ"ל עכ"ל.
אחריו שימש ברבנות, הגה"ק מהו"ר משה הלוי שפיטץ בהגה"ק מוה"ר ליזר שפיטץ, נכד להגה"ק בעל חות יאיר ולהגה"ק רשכבה"ג המהר"ל מפראג. והי' חתן הגה"ק מו"ה משה ארי' עסטרייכער, אבדק"ק קראלי, אבי הגה"ק מו"ה יונתן בנימין עסטרייכער, שהי' אח"כ ממלא מקומו בטשענגער.
הגאון הק' ר' משה שפיטץ הנ"ל הי' תלמיד להגאונים האדירים בעל נודע ביהודא ובעל הפלאה, ותלמיד מובהק להגה"ק מו"ה ר' נתן אדלער, ויצק מים על ידיו ג' שנים. הי' גדול בדורו ומפורסם לאיש אלקים קדוש. סיים בכל שנה ושנה כל הש"ס בבלי, ובכל חודש וחודש ששה סדרי משנה, ובכל כ"ו יום מסכת עירובין עם הרא"ש. שימש ברבנות בטשענגער כ"ו שנים, ושם מנוחתו כבוד בן נ"ז שנים לפרט ומשה עלה אל האלקים (תקע"ח), ויצאה נשמתו בקדושה וטהרה ביום עש"ק כ"ה תמוז (יתר פרשת גדולתו ושלשלת יחוסו עיין בהקדמת אמרי אש עה"ת ח"ב).
אחריו נתמנה גיסו, הגה"ק מו"ה יונתן בנימין עסטרייכער זצ"ל, מפורסם לאיש מופת ולקדוש עליון, נפטר בשנת תצד"ק.
מאותה השנה, שנת תצד"ק, עד שנת תש"ד, כהנו בה פאר ברבנות אבותי הקדושים ה"ה, אא"ז הגה"ק בעל מנוחת אשר זצוק"ל, ואחריו בנו אא"ז הגה"ק מו"ה אברהם הלוי זצוק"ל, ואחריו אאמו"ר הגה"ק מו"ה אשר אנשיל הלוי זצוק"ל הי"ד.
ובמשך התקופה הארוכה הזאת, החזיקו אותם בכבוד גדול, בשלום ובשלוה, וסרים למשמעתם כבנים אל אבותם, והמה לעומתם, כמים הפנים לפנים, גדולה היתה אהבתם כאהבת אבות לבנים. ובארבעים שנה שפרנס אאמו"ר את עדתו, כל קשי יום וכל נרדף מפגעי הזמן וממאורעותיו, היו שופכים שיחם לפניו, והוא כאב את בנו ריצם, נחמם, עודדם ודאג בעבורם. גם לי, בנו, הטה חסדו, וזכיתי ליהנות מאור תורתו ומגודל צדקתו וישרותו, עד כי סמך עלי את ידו, ובשנת תרצ"ב גילה מצפוני לבבו לאנשי עדתו, וזאת היתה מהם בקשתו, היות כי הוא חלש ומרגיש ימי זקנותו, ישימו נא כתר הרבנות על ראש בנו, ולדבריו שמעו מקטן ועד גדול, ונועדו יחדיו בני הקהלה והגליל, ובחרו בי בשם רב הצעיר, למלא כסא הרבנות, וישימוני לנוטר כרם ה' צבאות,
(עמוד טז)
ובתוך עמי ישבתי בשלום ושלוה, אנשים אנשי שם בעלי תורה ויראה, והחזיקו אותי ואת צאן קדשים בחורי לומדי תורה, במטה, כסא, שלחן ומנורה, עד שהגיעה עת החורבן הנורא, שעשה כלה בכל עדתנו הקדושה, רובם ככולם עלו על מוקדה, על קידוש השם הנכבד והנורא, יזכרם השי"ת כולם לטובה, ונשמותיהם תהיינה בצרור החיים צרורה. אגס"ו.
ואזכירה דבר אחד מה שאמרתי בדרשה הראשונה, בעת שנתמניתי ברבנות: מצינו בעת שבאתה בת שבע לדוד המלך ע"ה, והודיעה אותו כי אדוניהו רוצה למלוך, כתיב (מלכים א' א'), הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי וגו' ויען המלך דוד וגו' כי כאשר נשבעתי לך וגו' כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי תחתי כי כן אעשה היום הזה, ותקוד בת שבע אפים ארץ ותשתחו למלך ותאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם.
דהנה אחז"ל יומא (ל"ח ע"ב), וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל, ומפרשים עפ"י דאמרינן תענית (ה' ע"ב), לא לימות שאול ולא לימות שמואל כבר הגיע מלכות בית דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ופריך ומי מידחי גברא מקמי גברא, ומשני אין, עיי"ש, וא"כ כיון שכבר הגיע הזמן שצדיק זה יזרח בעולם ע"כ מוכרח צדיק הקודם להסתלק, כיון שאין מלכות נוגעת בחברתה. אולם אם מסתלק מרבנותו מרצונו הטוב ומוסר שבט ההנהגה ומעמיד אחר תחתיו, אז לא שייך זה ויכול לחיות חיים ארוכים כשנותיו הקצובות לו.
ולזה כאשר נשבע המלך דוד ששלמה ימלוך אחריו, אם כן בטרם שימלוך שלמה מוכרח הוא להסתלק מן העולם, אבל כאשר אמר, כי כאשר נשבעתי לך בה' אלקי ישראל כי שלמה בנך ימלוך אחרי כי כן אעשה היום הזה, ומסר מלכותו תיכף בעודו בחיים, א"כ לא שייך הך דאין מלכות נוגעת בחברתה, לכך ותקוד בת שבע ותאמר יחי אדני המלך דוד לעולם, מעתה יוכל המלך לחיות ולהאריך ימים עד עולם.
***
ואתן פה שם ושארית לזוגתי בזיווג ראשון, ה"ה הרבנית הצדיקת גמורה, חכמת לב ומושלמת בכל מדה יקרה, מרת פרומט פעסל ובתנו היקרה הילדה שרה, שנשרפו על קידוש השם ט"ו סיון תש"ד, ולמו"ח בז"ר הגה"ק מו"ה נתן צבי בריסק ז"ל הי"ד, מח"ס מאמר אסתר עה"ת. נחלת צבי על סוגיות הש"ס ועל אבות, ונחלת אבות על הגדה ש"פ, אב"ד טשעקע ואח"כ בנ' סאלאנטא, בהגה"ק ר' יהושע אב"ד טיסא-דאדא, בהגה"ק ר' משה שמואל אב"ד ניאראד, נכד הגאון הקדוש בעל פרי צדיק זצוק"ל. ומו"ח הנ"ל הי' חתן הגה"ק מו"ה דוד יעקב זצ"ל, דור חמישי להגאון בעל פני יהושע זי"ע. וחותנתי הרבנית הצדיקת והחסידה מרת פרידא בת הגה"ק ר' נפתלי הכהן בהגה"ק מאוה"ג בעל קול ארי', אב"ד ה' מאד.
וכן אזכיר כבוד גיסיי הגה"ק מו"ה נפתלי בריסק הי"ד, אב"ד נ' באיאם, הגה"ק משה שמואל הי"ד, אב"ד לונקא. מיו"ח בניהם מו"ה יודא בריסק וב"ב נ"י, ומו"ה יושע בריסק וב"ב, ברוקלין נ"י. והה"ג מו"ה יהושע הי"ד, ולהבחל"ח, הה"ג מו"ה יהודא ארי', מלפנים רב בקראוואן וכעת באנטווערפען. גיסתי הרבנית הצדקת מרת שרה בריינדל תחי', אשת גיסי הגה"ק מו"ה אהרן צבי בריסק זצ"ל, אב"ד טשעקע-אראד, ור"מ דישיבת מהר"ם בריסק בנתני', על שם אביו הגה"ק ר' מרדכי בריסק זצ"ל אב"ד טאשנאד, מיו"ח ה"ה: בתם הרבנית מרת עלקא ת'. ובעלה הה"ג מו"ה שמואל ל"ש, ב"ח הגה"ק מו"ה הלל ל"ש שליט"א אב"ד קראסנא, ובניהם הילד אהרן צבי חיים, שלום יוסף אלי', יהושע נתן מרדכי, יצחק מנחם שליט"א. בנם מו"ה נפתלי עם ב"ב נ"י, מו"ה יהושע עם ב"ב נ"י, הב' שמואל זלמן נ"י.
והנה כבר מלתי אמורה בפתיחת דברי, כי קראתי ספרי בשם בית אשר אהל שרה, לזכר נשמת אבותי הקדושים, ושספרי כולל מתולדות, קורות ותורות אבוה"ק זי"ע. והנה מתחלה עלה במחשבה לפני לכתוב בספר רק מחידושי תורתם, אולם כבר אמרו רז"ל: תכלית תורה תשובה ומעשים טובים, וכל האומר אין לו אלא תורה גם תורה אין לו, שנאמר ולמדתם ועשיתם (ברכות י"ז, יבמות ק"ט) – לכן ראיתי לנכון לצרף לדברי תורתם גם דברי ימי חייהם, קורותיהם ותולדותיהם - כי עיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשיהם הטובים.
ועוד זאת כי הדורות שלפנינו וגם אנחנו אשר זכינו עוד להכיר צדיקי אמת אשר האצילו עלינו מהודם ומאורם, זכרם טרם נשכח מלבנו וצורתם נגד עינינו, בבחינת והיו עיניך רואות את מוריך, והמה לנו לעינים, להראות לנו הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה. אבל כעת, אחר החורבן הנורא, אשר החושך יכסה ארץ ורוב גדולי ישראל אשר היו לנו לעינים, נגדעו והועלו על מוקדה, והבנים אשר לא ידעו ולא ראו אור האמת וזיו הקדושה, מי יורה אותם דעה ומי יבינם שמועה, והסכנה מרחפת שברבות הימים ישכחו מקור מחצבתם, שלשלת קדושה וטהרה, ע"כ מצאתי לנכון לצרף לתורתם גם הנהגותיהם ומעשיהם הטובים והישרים, וגודל יראתם הקודמת לחכמתם, כדי שנווכח לדעת, כי רק לכן זכו אבותינו הקדושים לכתרה של תורה, בשביל שהתקדשו במותר להם, וטיהרו וזיככו אבריהם מנעוריהם ועד אחרית ימיהם.
ומעשה אבות סימן לבנים, הבנים בניי והבנות בנותיי, ה' יאריך ימיהם, לבקשם ולהזהירם ולצוותם והמה יצוו ג"כ לבניהם אחריהם, לסור מרע ולבחור בטוב, וישימו תמיד לנגד עיניהם מעשי אבותיהם הקדושים, צדיקי עולם מוסדי דור ודור, שמסרו נפשם, גופם ומאודם, על התורה הק' ועל קדושת שמו יתברך, וילכו בדרכיהם ויאחזו במעשיהם ובמנהגיהם, וכמאמרם בתנא דבי אליהו (פכ"ה), שכל או"א מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, וזכות אבוה"ק מסייעתם, כמאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו.
ואני טרם אכלה לדבר, חסדי ה' אזכירה ואספרה, ואתן תודה לא-ל עלי גומר, שהזמין לי את זוגתי הרבנית הצדיקת, מנב"ת מרת נעכא ליבא תחי', בת מו"ח הגה"ק מוה"ר מנחם ישכר דוב שאנצער זצ"ל הי"ד, דומ"ץ ור"מ בעיר ואם בישראל ק"ק דעש, בן הרה"ג מוה"ר אורי שאנצער ז"ל מעיר הוניאד, נטע שעשועים מגזע רבינו הקדוש בעל הטורי זהב זצ"ל (כן חרות על מצבתו).
ונקרא על שם זקנו הרה"ח מו"ה מנחם ישכר דוב פערלמאן זצ"ל מגארליץ, משפחה מיוחסת ונגידי ארץ, חותן הגה"ק מו"ה נתן הלוי גאלדבערג זצ"ל, אבדק"ק לימאנאב, מח"ס שו"ת מאורות נתן, מגזע הגה"ק בעל מגלה עמוקות זי"ע, ואחד מבניו הי' הגאון מו"ה נפתלי בנימין פערלמאן זצ"ל אבד"ק מישלעניץ.
וחמותי הרבנית הצדיקת מרת רבקה ע"ה הי"ד, בת הרה"ח הנגיד המרומם מו"ה חיים מאיר הכהן טרויב זצ"ל (חתן הגה"ק המפורסם לאיש מופת. מגזע היחס והמעלה, מוה"ר יצחק זצ"ל, דומ"ץ דק"ק דעש), בהה"ג ר' ישראל, בהה"ג ר' שלמה שמעיהו, בהה"ג ר' יעקב, בהגה"ק מוה"ר חיים מאיר הכהן זצ"ל, הרב הראשון דק"ק סיגעט, בהה"ג ר' אברהם זצ"ל, ומנוחתו כבוד שם בשנת "הרב חיים מאיר כהנא", כנזכר על מצבתו, והוא בשנת תר"ב, י"ג כסליו.
וכדאי להזכיר שגם אא"ז הוא הגה"ק ר' מאיר אלמאש, גפטר ג"כ באותו היום באותה שנה בעיר וויען, כנזכר בתולדותיו להלן.
כן יפקדו נא כאן לטובה ולברכה אחיי היקרים, ה"ה הרה"ח מו"ה מרדכי מאיר נ"י עם כל ב"ב נ"י, הרה"ח מו"ה אברהם נ"י עם כל ב"ב נ"י. בתו הרבנית הצדקת מרת פייגא תחי' עם בעלה הרב הגדול מו"ה ארי' ליבש פרייס נר"ו בן הרה"ג החכם הכולל מו"ה יוסף עקיבא זצ"ל, נכד מרן בעל חתם סופר ובעל הרי בשמים זצ"ל, וכל ב"ב נ"י. בתו העדינה והכבודה מרת אסתר תחי' עם בעלה הרה"ח מו"ה ארי אשר בן מו"ה דוד גליקשטדט נר"ו, נכד הגה"ק מו"ה נתן אדלר ז"ל אב"ד לונדון מח"ס נתינה לגר. הרה"ח מו"ה יצחק נ"י עם כל ב"ב נ"י, הרה"ח מו"ה יעקב נ"י עם כל ב"ב נ"י, אחותי הכבודה מרת רחל בריינדל תחי' עם בעלה הרה"ח מו"ה משה וכל ב"ב נ"י, גיסתי הכבודה מרת פיגא תחי' עם בעלה הרה"ח מו"ה שלמה זלמן וכל ב"ב נ"י.
ואשא רנה ותפלה בעדי ובעד ביתי ובעד כל יוצאי חלצינו, בנינו ובנותינו היקרים, ה"ה הב' אשר אנשיל, יצחק דוב, יהושע צבי, שרה רבקה, אסתר חנה, מרדכי זאב, מרים יטל, יעקב שמואל, פערל חי', יפקוד ה' אותם לטובה, ויאריכו ימיהם בטוב ובנעימים, ונזכה לגדלם לגבורי חיל בתורה וביראה מתוך נחת והרחבה.
ואודה להשי"ת על שהחיינו וקיימנו לזמן הזה לראות את הספר הקדוש מנוחת אשר חלק ראשון, לאא"ז זי"ע, יוצא לאור עולם, כן יזכנו עוד להו"ל שאר כתבי קודש מאבוה"ק, להגדיל תורה ולהאדירה, וזכותם תעמוד לי ולזרעי, ויקויים בנו מקרא שכתוב: לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם, אכי"ר.